גזר דין בתיק ת"פ 435-06

1.         הנאשמת 1 הורשעה בעבירה של אי תשלום שכר מינימום לפי סעיפים 2 ו-14 לחוק שכר מינימום התשמ"ז-1987 ובעבירה של אי העברת סכומים שנוכו משכר עבודה לקופת הגמל, בניגוד להוראות סעיף 25 לחוק הגנת השכר התש"ח-1958.

             הנאשם 2 הורשע בעבירה לפי סעיף 15 לחוק שכר מינימום התשמ"ז-1987.

2.         טיעוני הצדדים לעונש נשמעו בדיון שקויים בפני.

טענות המאשימה :

4.         באת כח המאשימה טענה כי הנאשמת הינה חברה בע"מ אשר הפעילה מוסד חינוכי.

הן הנאשמת והן הנאשם 2 הורשעו בעבירות שבוצעו כלפי מספר עובדים ובמספר מועדים, בניגוד להוראות חוק שכר מינימום וחוק הגנת השכר כאמור בהכרעת הדין.

לטענת המאשימה, הגם שלנאשמים אין עבירות קודמות, הרי שכעולה מכתב האישום, אין המדובר במקרה בודד ואף לא בעבירה בודדת, אלא מצטיירת תמונה של מקרים רבים בהם לא שולם שכר מינימום וכן מקרים בהם לא הועברו כספים ליעדם, בהתייחס למספר חודשי עבודה.

יוטעם כי ב"כ המאשימה עוד הציגה בפני בית הדין קנסות מנהליים שהוטלו על הנאשמת ועל הנאשם כנושא משרה. אין מדובר בעבירות קודמות, אלא בעבירות נוספות. (מ/1).

5.         ב"כ המאשימה הוסיפה כי הנאשמים כפרו בכל אחת מהעבירות בכתב האישום ובחרו לנהל הליך הוכחות ארוך, אשר במסגרתו עלה לא פעם כי לא מדובר במצב ארעי. כפי שעלה מעדויותיהם של עדים כמו העד מר בטט, העדה גב' בן שטרית והעדה גב' ניזרי בפני בית הדין, העבירות בוצעו גם בתקופה ממושכת, פרט למועדים שצויינו בכתב האישום. ב"כ המאשימה אף הפנתה בעניין זה לאמור בסעיף בסעיף 17 להכרעת הדין.

6.         עוד טענה כי הנסיונות של הנתבע 2 לגמד את מעשיו ובכך מאחריות המעשים, צריכות לבוא בחשבון בעת מתן גזר הדין. לטענת ב"כ המאשימה, הנאשם ניסה "לגלגל" אחריות לגורמים אחרים, ועולה כי גם בשלב מתקדם של ניהול המשפט לא הפנים את חובותיו על פי חוק, במסגרת חובת הפיקוח שלו כמנהל.

7.         לעניין רף הענישה הפנתה ב"כ המאשימה לפסיקה על פיה אי תשלום שכר במועד מהווה עבירה אשר יש ליתן בגינה ענישה משמעותית.

ב"כ המאשימה הדגישה כי חשיבותו של חוק שכר מינימום בתחום דיני העבודה, והזכות לתשלום שכר מינימום הוכרה על ידי בית המשפט העליון כזכות הנגזרת מחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

בשנת 2003 אף הוחמרה הענישה והגם שבעניינם של הנאשמים ובהתייחס למועדי העבירה, הסכום הוא נמוך מזה הקבוע כיום, הרי שכוונת המחוקק מראה על החומרה של העבירה.

בהתייחס לאישום הראשון, המדובר בהרשעה לגבי 9 עבירות נפרדות ובהתחשב בקנס הרלבנטי למועד ביצוע העבירה, הסכום המקסימלי בגין עבירות אלה הינו בסך 1,818,000 ש"ח, זאת בהתייחס רק לעבירות שכר המינימום, והסכום האמור הוא לכל נאשם בנפרד.

המאשימה ביקשה כי כוונת המחוקק תעמוד לעיני בית הדין, והסכום שייגזר במסגרת גזר הדין יהיה מרתיע ומשמעותי, על מנת לשקף לשוק העבודה את החומרה שבמעשה.

8.         בהתייחס לעבירה לפי חוק הגנת השכר, הפנתה ב"כ המאשימה לעניין ע"ע 73-03 קרן ההשתלמות לעובדי הרשויות המקומיות בע"מ נ' ערבה המועצה המקומית. שם נקבעה ההלכה לפיה אי העברת כספים שנוכו מהעובד ליעדם הינה עבירה אליה יש להתייחס בחומרה.  גם באותו עניין המדובר היה  באי העברת כספים לקופת גמל, כמו במקרה דנן.

ב"כ המאשימה פירטה כי הענישה כיום עומדת על 26,100 ש"ח לכל עבירה, ובהתייחס לעבירות בכתב האישום עומד הקנס המקסימלי שניתן להשית על סך של 104,400 ש"ח.

גם כאן התבקש מבית הדין להשית על הנאשמת 1 קנס מרתיע.

9.         בנוסף התבקש חיוב הנאשמים במתן התחייבות כספית להימנע מביצוע עבירות מסוג כתב אישום זה, למשך שלוש שנים, בגובה הקנס העונשי המקסימלי הקבוע בהתאם לסעיף 72 לחוק העונשין.